הילד שבתוכי: איך פוגשים אותו, ומה הוא רוצה לספר
יש רגע כזה. מישהו אומר משפט קטן, ופתאום אנחנו בני שבע. הלב מתכווץ, הגרון נסגר, ואנחנו מחפשים איפה להסתתר. מי הגיב עכשיו? לא המבוגר או המבוגרת שאנחנו היום. זה הילד, או הילדה, שבפנים.
הילד הפנימי הוא לא דימוי יפה. הוא מה שנשאר מהשנים הראשונות: מה הרגשנו כשהיינו קטנים, למה חיכינו, ממה פחדנו, איך למדנו להסתדר. הוא ממשיך לשאת את הצרכים שלא נענו, ואת השמחה שלא תמיד הייתה לה מקום.
מה שהוא צריך הוא לא תיקון. הוא לא שבור. הוא צריך שמישהו יישב לידו, ישמע אותו, ויאמין לו.
איך מזהים שהוא כאן?
הוא מופיע כשהתגובה גדולה מהאירוע. כשקשה לנו לבקש, כשאנחנו ממהרים לרצות, כשאנחנו מרגישים פתאום שקופים, או כשאנחנו נאחזים במישהו ולא יודעים למה. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתנו. זה אומר שמישהו בפנים רוצה שיראו אותו.
מה הוא צריך?
לא עצות ולא ניתוחים. שלושה דברים פשוטים: שיראו אותו, שיאמינו לו, ושיגידו לו "אני כאן".
תרגיל קצר: עשר דקות עם הילד שבתוכי
- שבו במקום שקט, כפות הרגליים על הרצפה. קחו שלוש נשימות איטיות.
- הביאו לראש רגע מהשבוע האחרון שבו הגבתם חזק מהצפוי.
- שאלו בפנים: "איזה גיל עולה בי עכשיו?" אין תשובה נכונה. מה שעולה, עולה.
- שימו יד על הלב או על הבטן, ואמרו לעצמכם לאט: "אני רואה אותך. אני כאן. אינך לבד."
- שאלו: "מה נחוץ לך ממני עכשיו?" ותנו לתשובה לבוא, גם אם היא מילה אחת או רק תחושה.
- סיימו בנשימה ארוכה. אפשר להודות לו על שסיפר. אפשר לעצור בכל שלב.
אם התרגיל פתח משהו שתרצו לפגוש בליווי, אני כאן. מפגש אישי בזום, או פנים אל פנים באלגרב.