האם מה שאני מרגיש שייך רק לי? על טראומה בין־דורית ומה שהמחקר יודע
יש אנשים שחיים בתחושה שמשהו כבד מלווה אותם, ואינם מוצאים לו מקור בחיים שלהם. פחד בלי סיבה ברורה, שנדמה ישן. שנדמה מוכר. כאילו הגיע מגרסה קודמת של המשפחה.
התחושה הזאת לא חדשה. המושג "טראומה בין־דורית" נולד במחקר על ילדים של ניצולי שואה, שתוארו כנושאים קשיים רגשיים וגופניים שההורים עצמם חוו.
מה מצאו החוקרים?
סקירה שיטתית מצאה קשר בינוני עד גדול בין תסמיני טראומה אצל הורים לבין חוויות ילדות קשות של ילדיהם, בעיקר הזנחה ופגיעה רגשית. ההסבר שהוצע פשוט ואנושי: הורים שסבלו לא תמיד היו פנויים להיות קשובים לילד. גם המחקר הביולוגי מעניין. רייצ'ל יהודה ועמיתיה בדקו שינויים אפיגנטיים בילדי ניצולי שואה. יהודה ולרנר כתבו ב־2018 שההסבר האפיגנטי הוא כרגע השערה שעוד יש לבדוק, ולא מסקנה מוכחת.
המחקרים האלה מתארים איך טראומה נוגעת במשפחות. הם לא בדקו שיטות עבודה כמו קונסטלציה משפחתית או עבודה עם חלקים פנימיים.
מה אני לוקחת מזה?
לא הבטחה, אלא הבנה: סיפורים משפחתיים יכולים להשפיע, גם כשאף אחד לא מספר אותם. ולכן שווה להתבונן בהם, בעדינות, ולשאול: מה שלי, ומה אולי הגיע אליי מהדורות שלפניי?
תרגיל קצר: מה אני מחזיק, ומה אני יכול להחזיר
- שבו בשקט, ושימו יד על הבטן.
- שימו לב לתחושה כבדה שמלווה אתכם לאחרונה, ושאלו: "האם זה שלי?"
- אל תנסו לענות בראש. הקשיבו לגוף.
- אם מרגישים שהתחושה ישנה יותר מכם, אפשר לומר בלב: "אני רואה שזה היה קשה. לכבד את מה שעבר עליכם, וחיי הם שלי."
- שחררו נשיפה ארוכה, כאילו מניחים משהו על הרצפה.
מאמרים ומפגשים קטנים כאלה יכולים להיות התחלה. מי שרוצה להעמיק, יכול לתאם מפגש קונסטלציה בזום או פנים אל פנים באלגרב.
מקורות: Yehuda & Lehrner, World Psychiatry, 2018; סקירה שיטתית, European Journal of Psychotraumatology, 2019